מראות מהרה”ק מצאנז קלויזענבורג זי”ע בחנוכת הבית אצל ר’ משה יוסף שווארץ הי”ו בשילוב סעודת ברית מילה

בארא פארק טבת תשמ”ב

אודות

האדמו”ר מצאנז רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, נולד ברודניק לרבי צבי הירש הלברשטאם שהיה אב”ד העיר, ולחיה מינדל. הוא נין לרב חיים הלברשטאם (בעל ה”דברי חיים”) מצד אביו, ובן נינתו של הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב (ה”בני יששכר”) מצד אמו. בגיל 14 התייתם מאביו.

בהגיות לגיל חופה (18) נשא לאישה את פסיה טייטלבוים, בת האדמו”ר מסיגט הרב חיים צבי טייטלבוים, ונולדו להם אחד עשר ילדים. בשנת ה’תרפ”ו, בגיל 21 נתמנה לרב “הקהילה הספרדית” (החסידית) בקלויזנבורג ועמד שם בראש הישיבה.

לאחר פלישת גרמניה הנאצית להונגריה ב-1944, הוא גויס באייר ה’תש”ד לשירות העבודה ושהה במחנה בנאדבאניה, בעוד אשתו וילדיו נותרו בגטו קלויזנבורג. בתשרי של אותה השנה, הביאה הפיכת צלב החץ לגירושו עם משפחתו לאושוויץ. הוא שרד את צעדת המוות, אך אשתו ותשעה מילדיו נרצחו שם. שני בניו הנותרים מתו אף הם בהמשך ממחלת הטיפוס.

אחר השואה הוא שהה במחנה העקורים פורנוולד בגרמניה, והחל בהקמת מוסדות תורה וחינוך בשם “שארית הפליטה” במחנות העקורים. הוא הקים מטבחים וחדרי אוכל כשרים, טיפל ביתומים והשיא זוגות.

ב-1946 הגיע לארצות הברית לגייס כספים לעזרה לניצולי השואה והקים במקסיקו ובניו יורק מוסדות תורה שיועדו לניצולי השואה שהיגרו לארצות הברית. הקים גם בישראל תלמודי תורה בשם “שארית הפליטה” בצפת, באר שבע, כפר אז”ר וכפר הניצחון. הוא פתח ישיבה בוויליאמסבורג ועמד בראשה, וכן ישיבה במונטריאול בראשה העמיד את הרב שמואל אונסדורפר (לימים מחותנו).

בארצות הברית הקים משפחה חדשה עם חיה נחמה, בתו של הרב שמואל דוד אונגר – אב”ד נייטרא, ונולדו להם שבעה ילדים.

הוא עסק רבות בזיכרון השואה וקהילות אירופה שנחרבו. לאחר השואה הוא גילה יחס מתון כלפי מדינת ישראל, בעוד שטרם השואה היה אנטי-ציוני מובהק, לאחר השואה נקט בעמדות פרגמטיות יותר כלפי מדינת ישראל אך לא נטה בשום אופן לציונות, את הקמת מוסדותיו וקהילתו בשטח המדינה ראה לא כאימוץ רעיונות התנועה, אלא כתיקון נזקיה וצמצום פגעיה.

בשנת ה’תשט”ו (1955) ביקר לראשונה בארץ ישראל והחליט להקים קריה חסידית בנתניה. ב-ה’תשט”ו (1955) הניח את אבן הפינה להקמת קריית צאנז. ייסד את חסידות צאנז-קלויזנבורג, מוסדות חינוך וישיבה גדולה שעמד בראשותה, ואת מפעל הש”ס. הוא ייסד גם את בית חולים לניאדו בנתניה בעקבות נדר שנדר בתקופת השואה, שאם יינצל מהתופת ינסה תמיד להציל יהודים.

בי”ט בכסלו ה’תש”ך עלה לישראל והתיישב בנתניה, וראה במהלך זה כחזרה בתשובה: “כי אני לא עשיתי די למען ארץ ישראל, ועתה הקב”ה נותן לי אפשרות לתקן את דרכי, ולכן חייב אני להיכנס בעניין זה בכל כוחותי, להקים יד ושם [להרוגי השואה] בארץ ישראל” בשנת ה’תשכ”ג פתח ישיבה לצעירים המיועדת לבחורים ספרדים, והעמיד בראשה את הרב יעקב בן שושן. הישיבה התקיימה במשך 10 שנים.

בשנת ה’תשמ”ו יזם את הקמת ה”מועצה להגנה משפטית על ערכי היהדות”, גוף שמטרתו לנקוט באמצעים משפטיים נגד פגיעה בערכים מקודשים ביהדות. בראשותה עמד שופט בית המשפט העליון יצחק קיסטר, ובין חבריה היו בין היתר הרב שמחה קוק, שופט בית המשפט העליון בן ציון שרשבסקי, וכן פרופסור זאב לב[8].
בשנת ה’תשל”ב חזר לארצות הברית והתגורר ביוניון סיטי.

האדמו”ר עלה השמיימה והסתלק לגנזי מרומים ביום שבת, ט’ בתמוז ה’תשנ”ד. שני בניו מונו לאדמו״רים לאחר מותו (אחד בישראל והשני בארצות הברית), ואחד מחתניו שכיהן בארצות הברית כאדמו״ר מצאנז זוועהיל.