פחד טמון עמוק, הרגשה לא נעימה
יש בין האם לביתה
הבת לא מרגישה בנח, ומנסה לשמור מרחק
היא מתביישת שאמא שלה עיוורת

האמא לא יכולה לכבס, לבשל, לנהל את הבית
היא הולכת עם מקל ברחוב
‘שהאשה העיוורת היא אמא שלי,
אני מקווה שאף אחד לא חושב’
‘אני לא רוצה להיות המסכנה של הכתה’

היא מעולם לא הכניסה חברה הביתה
אוי איך היא בכתה שאמא שלה לא תלך לאסיפת הורים
התחמקה ממנה, מעולם לא ליוותה אותה
היחסים רק מתקררים
וכך חולפות השנים, הבת גדילה ומתבגרת

והנה היא כבר כלה, מתכוננת לחתונה
‘יהיה לי חיים משלי’, אוי איך הכלה שמחה
היא אורזת חבילות ועוברת לגור רחוק רחוק רחוק
לשכוח מהשנים הקשות שהיו לה בבית

האמא שבורה ופגועה, הלב שלה בוער, שורף
היא לא יכולה לישון, לא יכבה בלילה נרה
עיניה אמנם עיוורות ואינן יכולות לראות
אבל לבכות הן עדיין יכולות..

היא נאנחת אנחות כאובות,
לאחר כל כך הרבה שנים של קושי
עיניה זולגות דמעות בשטף
מחשבות מלפני שנים ‘עומדות לה מול העיניים’
דברים שאף אחד לא יודע חוץ ממנה

בתי, מעולם לא סיפרתי לך במשך השנים
שנולדת עם חיסרון
לא רציתי שתרגישי שונה מכולם
לכן החלטתי לא לספר זאת לאף אחד

אבל אני חושבת שהגיע הזמן, כך ההרגשה שלי אומרת:
האמא לוקחת עט בידה ומתחילה לכתוב:
בס”ד – לאה, בתי היקרה
איך החיים שלך בתור אשה נשואה?
יש לי בקשה ממך, לכן אני כותבת לך עכשיו

“בתי, שתדעי
נולדת לא בריאה
היית עיוורת בשתי עינייך
אבל מה אמא לא עושה עבור ילדתה
את העור חתכו ממני
הענקתי לך את שלי, כדי שאצלך הכל יהיה בסדר

בתי, מאז אני עיוורת
אוי בכמה קשיים גידלתי אותך
בתי, אני כותבת לך בדם במקום בדיו
אני מבקשת ממך דבר אחד: תשמרי על העיניים שלי.

אני מבקשת ממך: “תשמרי על העיניים של אמא שלך!”